חמישים ואחד פרקים
זה שבו העולם נזכרמדוע הוא קיים
עיון בעניינו של משיח בתורה, בחסידות ובקבלה — מלך בשר ודם, מזרע דוד, בן אדם, ויחידה הכללית של ישראל. מודע למקורות לכל אורכו, ומפורש במה שאינו.
לפני הכול
ה׳ אחד. אין עוד מלבדו. משיח הוא אדם — מלך יהודי, מזרע בית דוד, תלמיד חכם, עבד ה׳. אינו אל שני, אינו כוח לצד ה׳, ואינו מושא לעבודה. בתוך הגבול הזה המקורות זהירים הרבה פחות מן התקצירים שלהם: הם מציבים את רוחו בפסוק השני של בראשית ואת שמו קודם לעולם. מה הוא בסופו של דבר — יתגלה, ולא יוכרע בוויכוח. כל פרק כאן נכתב בתוך הגבול הזה, והגבול אינו התגוננות. הוא התוכן.
שני צירים, איש אחד
מלמעלה — קריאת הברית, רוח ה׳, בנות, מינוי.
מלמטה — עפר, גוף, היסטוריה, אבן, משפחה, עיר.
הם נפגשים במילה מלך.
כיצד זה ערוך
לא מסה אחת רציפה. חמישים ואחד פרקים בשמונה תנועות, כל אחד עומד בפני עצמו ומקושר לשאר. אפשר להתחיל בכל מקום.
איזו טענה זו?
כל פרק מסמן את הרובד שלו: מקור קלאסי, ביאור חסידי, מסגרת קבלית, סינתזה פרשנית, או דימוי עיצובי. שום חידוש אינו מוצג כאילו הוא קדום.
קריאת השיטה