המשוח בשמן

השם אינו תואר כבוד. הוא תיאור של הליך. משיח — נמשח. יצקו שמן על ראשו, ומאותו רגע היה האיש מלך.

מדוע שמן

הקבלה והחסידות קוראות את תכונותיו הגשמיות של השמן כדימוי מדויק לפנימיות — הממד הנעלם שבדבר.

השמן עולה. יוצקים אותו לכל נוזל אחר והוא נפרד וצף למעלה, ואין נפקא מינה כמה מערבבים. אינו מתמזג ואינו נאבק; הוא פשוט נמצא בסוף למעלה. כך גם פנימיותם של התורה ושל הנשמה: אינה מרכיב אחד מני רבים, ואי אפשר להורידה בטענות למדרגת השאר.

השמן חודר. יוצקים אותו על בגד או על קלף והוא אינו יושב על פני השטח; הוא נכנס לתוך הסיבים ואי אפשר להפרידו עוד. מי שנמשח אינו מצופה. הוא שונה מבפנים.

השמן נסתר. הוא נמצא בתוך הזית, בלתי נראה, ואינו יוצא אלא בכתישה. העצם אינו מציג את עצמו; מפיקים אותו, וההפקה אינה עדינה.

משיחה כתורת סמכות

צרף את שלוש התכונות ותקבל תורה של מלכות משיחית. הסמכות עולה על כל סמכות אחרת — לא בכך שהיא מנצחת אותן אלא בכך שהיא מסוג אחר. היא מחלחלת ואינה יושבת מלמעלה: מלך שנמשח אינו לובש משרה, אלא שונה על ידה. והיא באה ממקום נעלם, ויוצאת בלחץ, ולכן קושרת המסורת את הכוח המשיחי דווקא לתקופות שכתשו את העם קשה מכול.

ויש תולדה נוספת. מכיוון שהשמן הוא פנימיות, המשיחה היא צורת המינוי היחידה שאי אפשר לזייפה מבחוץ. כתרים אפשר לתפוס. צבאות אפשר לכנס. מוניטין אפשר לייצר. שמן הוא טענה על מה שבתוך הכלי, ואינו נבחן אלא במה שיוצא ממנו לבסוף — וזה מחזיר אותנו בדיוק לעמידתו של הרמב״ם על מעשה ולא על מחזה.