דוד ומלכות

דוד נבחר מן השדה. הוא הצעיר, אין קוראים לו אל האסיפה הראשונה, והוא מגיע וריח הצאן בו. המסורת אינה מרפה מפרט זה לעולם, שכן כל תורת המלכות היהודית כלולה בו.

מצאתי — לא עשיתי. נמשח בשמן שאינו שלו. הפסוק נותן למלכות מקור מחוץ למלך כבר בצלעו הראשונה.

מלכות כספירה

במונחי קבלה עניינו של דוד מלכות, אחרונת עשר הספירות, ולמלכות תכונה מיוחדת: אין לה מגרמה כלום. לחכמה יש הבזק. לחסד יש אהבה. לגבורה יש צמצום. מלכות היא קבלה טהורה — היא נוטלת את מה שהאחרות הולידו והופכת אותו לעולם פועל של דיבור, יחס וממשל.

אין זו הורדה בדרגה. זהו הטעם שמלכות היא הנקודה שבה דבר מה אכן מתרחש. השגה שאיש אינו יכול לחיות בתוכה לא נכנסה לעולם. מלכות היא הכוח ההופך אמת לסידור.

המלך הנרדף

מחצית חייו של דוד עוברת עליו כשהמלך שיירש את מקומו רודף אותו, והמזמורים שנכתבו מן המערות אינם טפלים למלכותו — הם אימונה. אדם שהיה חסר אונים כותב על כוח אחרת. התהלים מלאים צירוף מוזר: ביטחון מוחלט בה׳ וכמעט שום ביטחון בעצמו.

אותו צירוף עצמו הוא שעושה את סמכותו לבטוחה, וזו התכונה שהמקורות מעבירים אל משיח. ירידה קודמת לעלייה, לא כתבנית פיוטית אלא כמנגנון: סמכות שמעולם לא הייתה תלויה באוויר נוטה לדמות שהיא נשענת על עצמה.

סוכת דוד הנופלת

בית דוד נקרא סוכה ולא ארמון — מבנה ארעי, נוח להינזק, ומתקנים אותו ואין בונים אותו מחדש מכלום. בחירת המילה מכוונת. מה שקם הוא רציף עם מה שנפל. משיח אינו מוסד חדש; הוא אותו דבר שביר עצמו, שלא בוצר במתכוון, העומד שוב על רגליו.