פרק 47השלמה
שיר
דיבור אומר מה שיש. שיר אומר מה שאי אפשר לגמור לומר.
אז ישיר. מדוע רגעי השיא במסורת מושרים ולא נאמרים, ולשם מה הדיסוננס.
אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵלאז ישיר משה ובני ישראל.
התגובה לים לא הייתה אמירה.
אז ישיר משה ובני ישראל.
התגובה לים לא הייתה אמירה.
אז ישיר. הפועל בעתיד, ודבר זה העסיק מפרשים מאות שנים, ולפרק הזה די בקריאה הפשוטה: על הים לא הייתה התגובה למה שאירע אמירה.
מה עושה השיר שהדיבור אינו יכול
הדיבור ממוטב לסיים. משפט מוסר את תוכנו ונגמר, ומשפט טוב נגמר ביעילות. זה מה שעושה את הדיבור לכוחה של מלכות: הוא מוסר, והמסירה רוצה להשלים.
השיר אינו נגמר באותו אופן. הוא חוזר, הוא שב, הוא מחזיק הברה מעבר לנקודה שבה נמסר המידע. מי ששר ניגון בלא מילים עשה דבר שהדיבור אינו יכול: קיים יחס אל דבר מה בלא לטעון עליו דבר.
דיבור
מוסר תוכן. נגמר. ממוטב למסירה. אפשר לסכמו בלא אובדן.
שיר
מקיים יחס. חוזר. ממוטב לשהייה. סיכומו הורס אותו.
אי אפשר לסכם ניגון. זו כל תכליתו.
דיסוננס
מסורת מוזיקלית שהייתה נוקטת קונסוננס בלבד לא היה לה מה לומר על גלות. מה שעושה את ההתרה במוזיקה למשמעותית הוא שהיא מתירה משהו — המתח אינו פגם ביצירה, הוא המנגנון שבו היצירה אומרת דבר.
הניגון החסידי חריג בין המוזיקות הדתיות בכמות החומר הבלתי מותר שהוא נושא. רבים מן הניגונים בסולמות מינוריים ונשארים בהם קטעים ארוכים. השמחה שבהם אינה היעדרו של המינור; היא מה שהמינור נעשה בלי שהוכחש.
שירו של העתיד
עבודת הלוויים במקדש הייתה מוזיקלית, והמקורות המתארים את העבודה העתידה משמרים את המוזיקה — ובכלל זה הנימה השמינית של הפרק הקודם.
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּהאז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.
אז — לא עכשיו. הזמן הדקדוקי הוא הטיעון.
אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.
אז — לא עכשיו. הזמן הדקדוקי הוא הטיעון.
והפסוק שבתהלים מצמיד שחוק לרינה. לא להסבר. ההתרה שהמסורת מצפה לה מתוארת ברובד המוזיקה ולא ברובד הטיעון, וזו טענה על סוג ההתרה.
