הבן והעבד

התנ״ך מדביק לדמות בית דוד מספר חריג של תארי יחס, והם מושכים לכיוונים שונים. בן מורה על קרבה וירושה. עבד מורה על כפיפות ומשימה. מלך מורה על ציווי. נביא מורה על קבלה. מורה מורה על סבלנות. איש מורה על גבול.

אצל רוב בני האדם התארים הללו מתחרים זה בזה. הקרבה שוחקת את ההכנעה; הציווי שוחק את ההקשבה; הוודאות שוחקת את ההוראה. המקורות מציגים את משיח כאדם שבו אינם מתחרים, וזוהי — ולא איזו הפלגה יחידה — הטענה הממשית על שיעור קומתו.

בן ועבד הם עמידה אחת, נראית פעמיים

המתח הנראה בין בן לעבד מתפוגג ברגע שרואים מה משותף להם: אף אחד משניהם אינו בעליו של עצמו. בן יורש; אינו מקור. עבד מבצע; אינו מחבר. שתי המילים מתארות חיים שמשמעותם מקובלת מזולת.

מה שמבדיל ביניהם הוא חום, לא מבנה. עבד היא המילה ליחס כפי שהוא נראה מצד החובה. בן היא אותו יחס כפי שהוא נראה מצד האהבה. התורה נוקטת בשתיהן על דוד ועל ישראל, לא אחת בתוך פסוקים אחדים, מפני שביחס אכן יש שני פנים.

מדוע הצירוף בטוח

מלך שהוא מלך בלבד נעשה עריץ, שכן אין דבר שלמעלה משיקול דעתו. עבד שהוא עבד בלבד נעשה פקיד, שכן אין דבר אישי בציותו. בן שהוא בן בלבד נעשה יורש המניח שהנחלה שלו לבזבז.

אחוז בשלושתם וכל אחד מתקן את חבריו. הבנוּת שומרת על העבד מלהיעשות מכני. העבדות שומרת על הבן מלהיעשות בעל זכויות. המלכות נותנת לשניהם עולם לפעול בו. ומתחת לשלושתם מונחת אותה עובדה עצמה: הוא שייך לה׳ קודם שהוא שייך למשרה.

וזה גם מדוע הרובד הנבואי — רוח ה׳ — אינו עושה אותו לבורח מן העולם. הנבואה בתנ״ך כמעט שאינה בריחה מן העולם; היא זימון חזרה אליו, עם בשורה קשה יותר והוראות טובות יותר. מי שמקבל את המרובה ביותר נשלח למטה מכולם.