כתר, עתיק, פנימיות

כתר פירושו עטרה, ובחירת המילה עושה עבודה מדויקת. הכתר נישא על הראש; אינו חלק מן הראש. הוא קשור באדם בקרבה יתרה וחיצוני לגמרי לכוחותיו שלו.

לפיכך הכתר נמנה בספירות ובה בעת מתואר כשלמעלה מהן — הרצון והתענוג הקודמים לשכל, שאינם מין שכל, והקובעים מה יעניין את השכל עוד קודם שהתחיל לחשוב.

מדוע אין הרצון כוח מכלל הכוחות

ראה מה קורה כשאדם רוצה דבר. הרצייה אינה מופיעה בסוף תהליך של שיקול; היא מפעילה את התהליך וקובעת אילו שיקולים ייחשבו כשיקולים. מי שרוצה לנסוע מוצא את הטיעונים לנסיעה משכנעים.

אין זה פגם בשיקול הדעת. זהו מקומו המבני של הרצון: קודם, בלתי ניתן לוויכוח, ומכונן את המרחב שבו מתנהל הוויכוח. הכתר מציין את המקום הזה.

עתיק ורדל״א

בתוך הכתר מבחינים המקורות עוד — עתיק יומין, הבחינה הפונה מעלה, ואריך אנפין, הבחינה הפונה אל העולמות. ובנקודה הפנימית ביותר מונח שהוא הודאה ולא תיאור: רישא דלא אתידע, הראש שאינו נודע.

זהו אחד הניסוחים החשובים בספרות הקבלה, וחשיבותו מתודית. שיטה המחוללת מונחים לאין קץ יש לה מנגנון עצירה. שמו של המונח העליון הוא הודאה שהשיום נכשל.

מדוע עוד אור אינו די

כאן הנקודה שלשמה קיים הפרק כולו. חלק גדול מן הדמיון הדתי מצייר את הגאולה כתוספת — עוד גילוי, עוד בהירות, עוד אור. החסידות מדגישה שאין זה מה שמתואר.

האור מדורג, וכל שיעור שלו הוא עדיין גילוי, עדיין מותאם לכלי, עדיין התאמה. מה שהמקורות מתארים לימות המשיח הוא שינוי ביחס שבין האור לכלי — העצמות מסדרת את הכלי מחדש ואינה ממלאת אותו.

זהו אותו מבנה של הנימה השמינית, אותו מבנה של דירה בתחתונים, ואותו מבנה של יחידה. בכל מקרה הטענה אינה שמגיע יותר, אלא שמה שמגיע הוא מסוג אחר ואינו נשאר למעלה.