יחידה

הקבלה מונה חמישה שמות לנשמה, וכמעט כל שרטוט שלהם מטעה. כשמציירים אותם כמדרגות זו על גב זו, נדמה שיש חמישה דברים העולים באיכותם, ויחידה בראש כטובה שבהם. אין זה מה שהמקורות מתארים, והטעות משמעותית, שכן כל הביאור החסידי בעניין משיח תלוי בהבנה נכונה של השם החמישי.

ארבעת הראשונים

נפש היא הנשמה כמחיה. זו הדרגה שבה אדם חי, נוכח בגוף, פועל. רוח היא הנשמה כמרגישה — חיי הרגש, ההיענות, התנועה אל ומן. נשמה היא הנשמה כמשׂיגה; זהו רובד ההשגה, של תפיסת דבר ושל השתנות מכוח התפיסה. חיה היא הנשמה כרוצה ומתכוונת קודם הניסוח — הכיוון שאדם פונה אליו קודם כל מחשבה מסוימת, ולכן עניינה חכמה וההבזק ולא המשפט.

ארבע אלה הן מדרגות באמת. כל אחת רחבה מזו שתחתיה, כל אחת כוללת אותה, וכל אחת ניתנת לתיאור במונחי כוח. אפשר לומר מה נפש עושה. אפשר לומר מה נשמה עושה.

ואז החמישית

יחידה אינה ניתנת לתיאור כזה, מפני שאינה כוח. אין לה תוכן משלה. היא קשר הנשמה בה׳ כפי שהוא קודם שנתחלקה הנשמה לכוחות כלל — הנקודה האחת שנפש, רוח, נשמה וחיה הן כבר ביטוייה.

המילה עצמה אומרת זאת: יחידה, מלשון אחד — יחידה, בלתי מתחלקת, אין שנייה לה. אין זה הדבר הגבוה ביותר שיש לאדם. זו העובדה שהאדם הוא דבר אחד ולא אסופה.

מדוע זה נוגע למשיח

החסידות מתארת את משיח כיחידה הכללית של ישראל — וכעת אפשר לקרוא את הביטוי כראוי. אין פירושו שיש לו יותר חוויה רוחנית מלאחרים, או יחס רגשי עז יותר אל ה׳, או גישה למראות גבוהים יותר. כל אלה אמירות על כוחות, ויחידה אינה כוח.

פירושו שבו הנקודה שממנה מתחלק כל השאר שבאדם אינה חסומה. כוחותיו אינם מתחרים בקשרו; הם ביטוייו הגלויים. לכן גדולתו נקראת כשקיפות ולא כעוצמה, ולכן מתארים המקורות את התוצאה כביטול ולא כהתפעלות.

וזה מסביר דבר שאם לא כן היה תמוה: מדוע מדובר ביחידה כבמונח הנעלה שבנשמה וגם כבדבר שכל יהודי מחזיק בו בשלמות. מדרגה יכולה להיות גבוהה או נמוכה באנשים שונים. מקור אינו יכול להיות נוכח למחצה. או שאתה אדם אחד או שאינך.