בן אלוקים

יש בתנ״ך ביטוי שרוב הקוראים היהודים למדו לחלוף עליו במהירות, מפני שהשתמשו בו נגדם אלפיים שנה. אין לחלוף עליו. הוא שלנו, הוא מדויק, ומה שהוא אומר באמת מוזר ורחב יותר מן הפולמוס ומן ההגנה מפניו כאחד.

ההקשר הוא המלכה. גויים רוגשים, מלכים נוסדים יחד, והמזמור משיב בהכרזת מינוי. החוק נקרא בקול, והחוק הוא המשפט הזה. היום — ביום המשיחה — ילדתיך. ל״הולדה״ יש תאריך. אלא שתאריך מציין הכרזה, והפסוק מדויק באיזו הכרזה הוא נותן: הוא אומר מתי הבנות הזאת מוכרזת, ואינו אומר מתי החלה.

קודם הבריאה

והתורה אכן אומרת משהו על מתי החלה, ומה שהיא אומרת אינו צנוע כלל. המדרש קורא את הפסוק השני של בראשית — קודם האור, קודם ההבדלה, קודם שניתן שם לדבר — ומזהה את המרחף על פני המים.

יהיה אשר יהיה עניינו של מאמר זה, אין הוא מתאר אדם שנולד בבית לחם. הוא מציב משהו ממשיח על סף הבריאה, בתנועתה הראשונה. הגמרא אומרת את אותו דבר במשלב אחר, ומונה את שקדם לעולם עצמו — ושמו בכלל השבעה.

כך אוחזת המסורת בשתי אמירות בבת אחת ואינה מתנצלת על אף אחת מהן. הוא אדם, ילוד אישה, אוכל וישן ועתיד להיקבר. ושורשו קדום לעולם שאליו נולד. היהדות מעולם לא נדרשה לכווץ זאת למשפט אחד מסודר, והמשפט שהיא מסרבת לכתוב אינו זה שכנגדו מניחים בדרך כלל שהפרק הזה מגן.

ברית דוד

אותה לשון מופיעה בברית היסודית עם בית דוד, בפי נתן הנביא.

והפסוק הסמוך, שכמעט אינו מצוטט לצידו, מכריע את שאלת המעמד מעבר לכל ויכוח: אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים. בן שניתן להוכיחו עומד תחת המלך ולא לצידו. זה מה שהפסוק מכונן — יחס שאינו ניתן לניתוק, וכיוון אחריות ההולך לצד אחד. אין זו הכרעה בשאלה כמה עמוק מגיע השורש.

פשר המילה בן כאן

בלשון הברית של המזרח הקדום, שהתנ״ך גם משתמש בה וגם מתקן אותה, בנות היא אוצר מילים של מינוי. לכנות מלך בן פירושו לומר: הוא נבחר, הוא יורש, הוא נאמן, הוא קרוב, הוא מייצג, והוא אחראי. ישראל כולו נקרא בן באותו רובד. כך גם אפרים. המילה מציינת יחס ומינוי. אין זו טענה ביולוגית, ואין התנ״ך פותח בה ויכוח על טבעים — ומשום כך בדיוק היא יכולה לשאת את כל מה שהמסורת המאוחרת מניחה עליה.

הפרדוקס, בניסוחו הנכון

כאן הפרק מתהפך, וכאן החסידות מוסיפה מה שהפשט לבדו אינו מניב.

אפשר היה לצפות שככל שאדם עומד קרוב יותר לה׳, כן יהיה אנושי פחות — שהקרבה תשחק את הנברא עד שיישאר משהו חצי־אלוקי. המסורת אומרת את ההפך, ואומרת זאת בתוקף. ככל שמשיח עומד קרוב יותר, כן אנושיותו ברורה יותר.

מדוע? מפני שהקרבה הזאת היא ביטול ולא בליעה. ביטול הוא ההכרה שקיומו של אדם אינו מתחיל בו. מי שהפנים זאת אינו נעשה פחות ממשי — הוא נעשה ממשי במדויק, תופס בדיוק את המקום שניתן לו, בלי עודף למיתולוגיה עצמית. הריחוק מה׳ הוא שיוצר את אשליית ההתחלה־בעצמי. הקרבה מפוררת את האשליה ומותירה את האדם.

לפיכך בנותו של משיח מגדילה את אנושיותו ואינה מתחרה בה. כתרו מעיד על המלך שמעל כל מלך. קרבתו אינה מאחדת בורא ונברא; היא משלימה את היחס ביניהם, ולשם כך הייתה הברית. ומהי אותה קרבה בסופו של דבר — עד כמה מרחיק השורש, ומה יתברר שהמילה בן הייתה אומרת — אין זו שאלה שניתן לסגור מצד זה של הגאולה. המקורות מותירים אותה פתוחה. וכך גם אנחנו.