בן אלוקים

יש בתנ״ך ביטוי שרוב הקוראים היהודים למדו לחלוף עליו במהירות, מפני שהשתמשו בו נגדם אלפיים שנה. אין לחלוף עליו. הוא שלנו, הוא מדויק, ובקריאה נכונה הוא מן האמירות האנטי־התגלמותיות החזקות שבמקרא.

ההקשר הוא המלכה. גויים רוגשים, מלכים נוסדים יחד, והמזמור משיב בהכרזת מינוי. החוק נקרא בקול, והחוק הוא המשפט הזה. היום — ביום המשיחה — ילדתיך. ל״הולדה״ יש תאריך, ודי בכך כדי לשלול כל טענה על מהות נצחית.

ברית דוד

אותה לשון מופיעה בברית היסודית עם בית דוד, בפי נתן הנביא.

והפסוק הסמוך, שכמעט אינו מצוטט לצידו, מכריע את שאלת הסוג מעבר לכל ויכוח: אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים. בן שיכול לחטוא ולהיות מוכח הוא נתין, לא שותף במהות האלוקית. הברית מכוננת יחס שאינו ניתן לניתוק, לא טבע משותף.

פשר המילה בן כאן

בלשון הברית של המזרח הקדום, שהתנ״ך גם משתמש בה וגם מתקן אותה, בנות היא אוצר מילים של מינוי. לכנות מלך בן פירושו לומר: הוא נבחר, הוא יורש, הוא נאמן, הוא קרוב, הוא מייצג, והוא אחראי. ישראל כולו נקרא בן באותו רובד. כך גם אפרים. המילה מציינת יחס, לעולם לא ביולוגיה ולא מהות.

הפרדוקס, בניסוחו הנכון

כאן הפרק מתהפך, וכאן החסידות מוסיפה מה שהפשט לבדו אינו מניב.

אפשר היה לצפות שככל שאדם עומד קרוב יותר לה׳, כן יהיה אנושי פחות — שהקרבה תשחק את הנברא עד שיישאר משהו חצי־אלוקי. המסורת אומרת את ההפך, ואומרת זאת בתוקף. ככל שמשיח עומד קרוב יותר, כן אנושיותו ברורה יותר.

מדוע? מפני שהקרבה הזאת היא ביטול ולא בליעה. ביטול הוא ההכרה שקיומו של אדם אינו מתחיל בו. מי שהפנים זאת אינו נעשה פחות ממשי — הוא נעשה ממשי במדויק, תופס בדיוק את המקום שניתן לו, בלי עודף למיתולוגיה עצמית. הריחוק מה׳ הוא שיוצר את אשליית ההתחלה־בעצמי. הקרבה מפוררת את האשליה ומותירה את האדם.

לפיכך בנותו של משיח מגדילה את נבראותו ואינה פוגמת בה. כתרו מעיד על המלך שמעל כל מלך. קרבתו אינה מאחדת בורא ונברא; היא משלימה את היחס ביניהם, ולשם כך הייתה הברית.