שבת והשביעי

ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. הפועל סביל וההשלמה מוכרזת קודם שאירע דבר ביום השביעי, וזה תמוה מבחינה דקדוקית ומכוון מבחינה תיאולוגית.

מנוחה אינה היעדר מלאכה

אין התורה אומרת שהקדוש ברוך הוא נתעייף. היא אומרת שהמלאכה כלתה ושדבר מה נברא ביום השביעי — מנוחה, המובנת במקורות כמצב חיובי ולא כהפסקה.

ההבחנה הזאת קובעת את הכול. אילו הייתה המנוחה היעדר פעילות בלבד, הייתה השבת חלל בשבוע וימות המשיח היו חופשה ארוכה מאוד. המקורות מתארים את שניהם כהפך: המצב שלשמו הייתה הפעילות.

יום שכולו שבת

המסורת מתארת את ימות המשיח, או את התקופה שאחריהם, כיום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. הלשון ליטורגית ומופיעה בברכת המזון בתוספת של שבת, וזה כשלעצמו טיעון קטן: המצב העתידי מתואר מתוך חזרה שבועית עליו.

זו התשובה החזקה ביותר המצויה לחשד שימות המשיח יהיו משעממים. ההשגה מניחה שהמשמעות באה מן המאמץ ושבעולם שלם אין עוד מה לעשות. השבת היא הדוגמה הנגדית של המסורת, המוצעת מדי שבוע: מצב שאינו מאמץ ואינו ריקנות.

מדוע השביעי ולא הששי

מפני שהיום הששי מכיל את ההישג הגדול ביותר — האדם — ועדיין אינו העיקר. עולם שיש בו בני אדם עובדים אינו עדיין עולם שהגיע. הוא עולם שיש בו הציוד הנכון.

השביעי אינו מוסיף דבר חומרי ומשלים את הכול, וזה אותו מבנה של מלכות ואותו מבנה של משיח: אחרון בבנייה, ראשון בכוונה.