הסימנים

הפרק הקודם הביא את מבחנו של הרמב״ם בנשימה אחת. פרק זה מפרק אותו סעיף אחר סעיף, ומעמיד לצדו כל מה שכתב הרמב״ם בעניין הכרת המשיח: הלכות מלכים פרקים א, יא ו־יב, הלכות תשובה פרק ט, היסוד השנים עשר משלושה עשר העיקרים, ואגרת תימן. אין כאן תוספת על רשימתו, ואין בה דבר שנשמט.

זהו תיאור התפקיד, עוד לפני שנזכר מועמד כלשהו. המשיח מחזיר את מלכות דוד לממשלה הראשונה, בונה את המקדש ומקבץ נדחי ישראל, ובימיו חוזרים כל המשפטים כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותן האמורה בתורה (יא, א). ומוסיפים שלוש ערי מקלט שהבטיחה התורה לכשירחיב ה׳ את הגבול (יא, ב, על דברים יט, ח–ט). והרמב״ם קובע גם את משקל הדבר: כל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו — ומביא ראיה מדברים ל, ג–ה ומנבואת בלעם, במדבר כד, יז–יח.

מי ראוי להיות משיח

קודם לכל מעשה עומדת שאלת הכשירות, והתשובה עליה באה מהלכות מלכים, שכן המשיח הוא קודם כול מלך — הרמב״ם קורא לו ״המלך המשיח״ לאורך כל הפרקים. מלך ישראל הוא איש (הלכות מלכים א, ה), ומי שנולד מישראל ולא גר (א, ד).

הוא מבית דוד, מצד הזכרים. כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם (א, ז). והרמב״ם מצמצם עוד: ביסוד השנים עשר (פירוש המשניות, סנהדרין פרק י) כתב שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בה׳ ובדברי נביאיו; וכן בספר המצוות, לא תעשה שסב. הייחוס הכרחי, ולעולם אינו מספיק. לבית דוד היו בנים רבים.

השלב הראשון: בחזקת משיח

אחד. מלך העומד מבית דוד — הכשירות שלעיל, עתה בדמותו של אדם ממשי המנהיג.

שניים. הוגה בתורה — שקוע בה כעיסוק תמידי, והרמב״ם מפרש: כפי תורה שבכתב ושבעל פה. בקיאות בתורה שבכתב לבדה אינה עומדת במבחן.

שלושה. עוסק במצוות כדוד אביו. לא מלמד שמירה בלבד אלא שומר בעצמו; והמידה היא דוד, המלך שהיה גם נעים זמירות ישראל.

ארבעה. יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה. אין זו חסידות פרטית; זו השפעה ציבורית על העם כולו, והלשון שבה נוקט הרמב״ם היא לשון של סמכות — יכוף.

חמישה. ילחם מלחמות ה׳. בהלכות מלכים יש לביטוי זה משמעות מוגדרת: המלחמות שהתורה מצווה עליהן, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם (הלכות מלכים ה, א).

מי שמתקיימים בו חמשת אלה — הרי זה בחזקת שהוא משיח. חזקה היא המונח ההלכתי למעמד שסומכים עליו עד שיבואו ראיות ויסתרוהו. אין בה ודאות, ומעצם הגדרתה היא מעמד שעלול להתבטל.

השלב השני: משיח בוודאי

שישה. הצליח. המלחמות נוצחו והמפעל אינו נעצר. הרמב״ם כותב את התנאי בצמד פעלים — עשה והצליח — כדי שלא תיחשב הכוונה או ההשתדלות במקום התוצאה.

שבעה. בנה מקדש במקומו. לא מקדש בכל מקום, אלא על מקומו, שהרמב״ם קובע במקום אחר שאין משנים אותו לעולם (הלכות בית הבחירה ב, א–ב). ובלשון הרמב״ם, הבניין קודם לקיבוץ.

שמונה. קיבץ נדחי ישראל — הקיבוץ שהבטיחו הנביאים, גלוי לכל עין, ואין אדם יכול לטעון אותו בשם אחר.

כשהתקיימו כל שמונה — הרי זה משיח בוודאי. והרמב״ם מוסיף את מה שבא בעקבות זאת, כתוצאה ולא כסימן נוסף: ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה׳ ביחד, שנאמר —

מה שנלווה אליו

הלכות תשובה ט, ב מתארות את האיש עצמו. בעל חכמה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבנו. לפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה׳, ויבואו כל הגויים לשמעו, כמו שחזה ישעיהו ב, ב. אין אלה נמנים בין הסימנים שבהלכות מלכים; הם מה שיתברר שהסימנים מצאו.

רוח הקודש תנוח עליו. כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, על פיו יתייחסו ברוח הקודש — תחילה הכהנים והלויים, וישראל לשבטיהם בלבד, ואינו מכריז על שום משפחה שהיא פסולה (הלכות מלכים יב, ג, על מלאכי ג, ג). ובאגרת תימן — מכתב ולא ספר הלכה — מוסיף הרמב״ם שני פרטים: בארץ ישראל יתגלה תחילה, וקודם שיתגלה לא יהיה נודע מי הוא.

מה שאינו סימן

לא מופת. אל יעלה על דעתך, כותב הרמב״ם, שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים. רבי עקיבא, חכם גדול מחכמי המשנה, היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והיה אומר עליו שהוא המלך המשיח; ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות, וכיון שנהרג נודע להם שאינו. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת (יא, ג). המופת אינו נשלל. הוא פשוט אינו המבחן.

לא שינוי בתורה. באותה הלכה: ועיקר הדברים ככה הן — שהתורה הזאת, חוקיה ומשפטיה, לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן (יא, ג). והרמב״ם פוסק שמי שטוען לנבואה כדי להוסיף מצווה או לגרוע היא נביא שקר, אף אם עשה אותות (הלכות יסודי התורה ט, א). מועמד המשנה את ההלכה פסל את עצמו במעשה זה לבדו, יהא מה שיהא.

לא ביטול הטבע. עולם כמנהגו נוהג; זאב עם כבש שבישעיהו יא, ו משל הוא, לישראל היושבים לבטח בין אומות שהיו טורפות (יב, א). שום דבר במבחן אינו תלוי בשינוי חוקי הטבע.

לא סדר קבוע של מאורעות. יש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו (מלאכי ג, כג); ויש מלחמת גוג ומגוג. אבל לא ידע אדם איך יהיו הדברים עד שיהיו, שדברים סתומים הם אצל הנביאים, וגם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו. סדרם אינו עיקר בדת, אל יתעסק אדם בדברי ההגדות בעניינים אלה, ולא יחשב הקיצין (יב, ב).

כשהחזקה נופלת

הלכות מלכים יא, ד ממשיכה: ואם לא הצליח עד כה או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו, ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר ״ומן המשכילים יכשלו״ (דניאל יא, לה). שורות אלה עומדות בחלק ההלכה שהצנזורה השמיטה מרוב הדפוסים; הן הושבו מכתבי היד, והן חלק מלשון הרמב״ם.

לשם מה הסימנים

הרמב״ם חותם את משנה תורה בביאור מדוע כל זה מבוקש. לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח כדי שישלטו ישראל על כל העולם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל. ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ולא תחרות, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד (יב, ד–ה, על ישעיהו יא, ט).

והיסוד השנים עשר מנסח את החובה ההולכת לצד המבחן: להאמין שיבוא ולא לחשוב שיתאחר — ״אם יתמהמה חכה לו״ (חבקוק ב, ג); לא לשים לו זמן ולא להוציא זמנים מן הפסוקים; ולהאמין שתהיה לו מעלה וכבוד יותר מכל המלכים שהיו מעולם, כפי שניבאו עליו כל הנביאים.