רוח ה׳

התיאור המפורט ביותר של אופיו של משיח בכל התנ״ך הוא פסוק אחד, וקל לקרוא אותו כרשימת הפלגות. אין זו רשימה. זה תיאור של שילוב.

שש, נחות על אחת

המבנה מדויק. רוח אחת נחה עליו — רוח ה׳ — ומתוכה נפרשים שלושה זוגות: חכמה ובינה, עצה וגבורה, דעת ויראת ה׳. כל זוג מצרף כוח תפיסה אל היכולת השומרת עליו מלהתקלקל.

חכמה היא הבזק ההשגה, הדבר הנראה קודם שאפשר להסבירו. בינה היא פרישתו הסבלנית למבנה. השגה בלא ניתוח היא אינטואיציה שאין לבדוק אותה; ניתוח בלא השגה הוא מיומנות שאין לה במה להתמחות.

עצה היא שיקול הדעת המעשי היודע מה ראוי לעשות במצב מסוים ועם אנשים מסוימים. גבורה היא הכוח לעשות זאת בפועל, ובכלל זה הכוח להימנע. עצה בלא גבורה היא ייעוץ שאיש אינו נשמע לו. גבורה בלא עצה היא כוח גס.

דעת היא ידיעה שנעשתה התקשרות ולא מידע. יראת ה׳ היא היראה השומרת על הידיעה מלהתקרש לבעלות. הזוג האחרון הוא ציר הפסוק כולו: ככל שאדם יודע יותר את ה׳, כן הוא רואה בבירור רב יותר את המרחק שלא עבר.

מה הפסוק שולל

בקריאה זו משמש ישעיהו יא, ב כמסננת. הוא מוציא את המנהיג המבריק שאין לו שיקול דעת, את המנהיג הנחרץ שאין לו חכמה, את המנהיג רב הכוח שאין לו יראת שמים, ואת המנהיג בעל החזון שאינו יכול להסביר את עצמו. כל אחד מאלה הוא אופן כישלון מוכר של סמכות דתית, והפסוק חוסם את כולם במשפט אחד.

והוא שולל דבר דק יותר. אין ברשימה כולה מידה השייכת למשיח מצד עצמו. כל פרט הוא אופן של רוח ה׳ הנחה עליו. הפסוק מתאר אדם שהוא מלא לגמרי ואינו מתחיל בעצמו כלל — וזו אותה נקודה עצמה שהחסידות אומרת במילה ביטול, ומגיעה אליה מכיוון שונה לחלוטין.

הפסוק שאחריו מסיק את המסקנה המעשית, והיא עניינו של פרק מאוחר יותר: לא למראה עיניו ישפוט.