עצמות והגשמי

יש היררכיה בעולמות הרוחניים והיא ממשית. עולמות עליונים מזוככים יותר, נעלמים פחות, קרובים יותר למקורם. בתוך ההיררכיה הזאת החומר הגשמי נמצא בבירור בתחתית: אטום, דומם, ולמראית עין עומד ברשות עצמו באופן שאין שום דבר רוחני עומד.

והחסידות טוענת טענה ההופכת זאת בלא להכחישה.

הגילוי מדורג. העצמות אינה.

כל מה שאפשר לתארו כיותר או פחות הוא גילוי. אור מדורג מעצם הגדרתו; זהו טיבו של אור. אם כן כל היררכיית העולמות היא היררכיה של גילוי, ובתוכה הגשמי הוא באמת התחתון.

אלא שהעצמות אינה גילוי גדול מאוד. אין היא בראש הסולם; אין היא על הסולם. אין העצמות אינסופית יותר מן העולם העליון כדרך שאותו עולם אינסופי יותר מזה שתחתיו — היחס הוא ממין אחר לחלוטין. ודבר שאינו על סולם אינו רחוק מתחתיתו יותר מאשר מראשו.

מדוע ה״יש״ שבחומר נוגע לעניין

לחומר הגשמי תכונה מוזרה: הוא מציג את עצמו כקיים מכוח עצמו. הוויה רוחנית יודעת ממה היא מקבלת. אבן אינה יודעת ואינה יכולה לדעת. החסידות קוראת לזה יש — ישות, קיום מובן מאליו — ורואה בו לא רק פגם אלא גם רושם.

הקריאה היא שמראית העצמאות שבחומר נובעת מן העצמאות האמיתית היחידה שישנה. לא שהחומר אלוקי — הוא בהחלט אינו — אלא שאיכותו המיוחדת, לעמוד שם כאילו אינו נזקק לדבר, באה מן המציאות האחת שאכן אינה נזקקת לדבר. הרושם הפוך ובלתי מודע, וזה בדיוק מראהו של רושם בהעלם הגמור.

התולדה לגבי מצוות

לכן נעשות המצוות בחפצים. לא כוויתור לחולשת האדם, ולא כסמליות. עור, צמר, כסף, חיטה, בהמה, מטבע: החפץ הגשמי הוא מקום החיבור, מפני שהחפץ הגשמי הוא המקום שבו עומדת על הפרק העצמות ולא הגילוי.

מבשרי אחזה — הפסוק נדרש בחסידות ליותר מהשאלה. מקום ההשגה הוא הגוף, וחומרה של המצווה הוא העולם. בימות המשיח חדל זה מלהיות פרדוקס הטעון הסבר ונעשה האופן הרגיל שבו קוראים את העולם.