המלך האנושי

העיון המפוכח ביותר בעניין משיח בכל המסורת הוא גם התובעני ביותר. הרמב״ם, בסוף משנה תורה, בהלכות מלכים יא–יב, מסרב לתאר את הגואל בנפלאות. הוא מתאר אותו במלאכה.

מלך יעמוד מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו. יכוף את כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה. ילחם מלחמות ה׳. אם עשה והצליח, ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל — הרי זה משיח בוודאי.

שני קווים במבחן הזה ראויים לשהייה, שכן הם חותכים כמעט כל אינסטינקט רווח בענייני משיחיות.

אין דורשים מופת

הרמב״ם אינו מבקש אותות במפורש. ההכרה היא לפי המעשה ולא לפי השעיית הטבע. אין זו מבוכה רציונליסטית מפני העל־טבעי; אין לרמב״ם קושי בנס במקום שהמסורת קובעת אותו. זו אמירה על טיבה של הטענה המשיחית. מופת מוכיח שמתרחש דבר יוצא דופן. אינו מוכיח לשם מה הוא.

ויש טעם עמוק יותר, השייך לחסידות ולא ליד החזקה. אם תכלית הבריאה היא דירה לו יתברך בתחתונים, הרי גאולה המאומתת בביטולו של אותו עולם סותרת את עצמה. ההוכחה חייבת להיעשות מאותו חומר שממנו התכלית.

המבחן ניתן להפרכה

הקו השני מטריד יותר. הרמב״ם בונה לתוכו כישלון. הוא ממשיך: ואם לא הצליח עד כה, או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה. טענה משיחית שאינה יכולה להיכשל אינה טענה משיחית; היא פולחן אישיות דתי הלובש את אוצר המילים שלה.

זהו מעקה הבטיחות השומר על הנושא כולו מגדלות. הסימנים ציבוריים, היסטוריים וחיצוניים לחייו הפנימיים של הטוען. שום מידה של כריזמה, ייסורים, תובנה או חזון מדווח אינה באה במקומם.

מלך, תלמיד חכם, בונה, מקבץ

ראוי להפריד את ארבעת הפעלים, שכן הם מתארים ארבע יכולות שכמעט אינן דרות יחד באדם אחד. תלמוד תורה הוא פנימי ואיטי. מלכות היא חיצונית ומכרעת. בנייה היא חומרית, טכנית ומנהלית. קיבוץ הוא דיפלומטי, לוגיסטי ואנושי. המסורת תובעת את ארבעתן באיש אחד, והתביעה אינה קישוט — היא תיאור של מה שנדרש כדי להעביר תכלית ממחשבה לציוויליזציה.

ומשום כך שבים המקורות אל המילה אדם. משיח חייב להיות פועל היסטורי בעל גוף במקום, שכן רק אדם כזה יכול לעשות דבר מכל אלה. מלאך אינו בונה בניין. רעיון אינו מקבץ עם.