תענוג ורצון עליון

כל האתר הזה מתכנס אל מילה אחת שבמשפט ההוא, ואין זו דירה. זו נתאווה.

הקושי שבתכליות

כמעט כל תכלית שאנו מבינים היא פתרון. דברים נעשים מפני שחסר משהו; פעולות נעשות מפני שמצב לקוי. התכלית, בשימוש הרגיל, מניחה פער.

החל זאת על הבריאה והתיאולוגיה קורסת מיד. אם הקדוש ברוך הוא ברא מפני שנצרך דבר, הרי חסר דבר, ומוחלט שחסר לו הוא סתירה. כל הוגה יהודי רציני ראה זאת, ותשובת המסורת אינה לרכך את הקושי אלא להחליף את הקטגוריה.

תאווה בלא חיסרון

המילה שנבחרה היא מלשון רצון ותענוג ולא מלשון צורך. תענוג — נחת, עונג — יושב בפנימיות הכתר במערכת הקבלית, למעלה משכל ולמעלה ממידות, ואפיונו בדיוק שאינו אמצעי לדבר.

יש בידנו דימוי קלוש. אדם מנגן לא כדי להשיג דבר; הנגינה אינה אמצעי. לא נכון לומר שהוצרך לנגן, ולא נכון לומר שהנגינה הייתה שרירותית. יש קטגוריה של מעשה שאינו כפוי ואינו חסר טעם, וזו הגישה הקרובה ביותר המצויה למה שנתאווה מציין.

מה נובע מכאן לגבינו

שני דברים, והם הטעם שאין הפרק הזה מופשט בלבד.

ראשית: העולם רצוי ולא נצרך, וזו אמירה חזקה בהרבה על מעמדו. דבר הממלא פער מוערך מחמת הפער. דבר הרצוי לעצמו מוערך לעצמו.

שנית: התאווה היא דווקא לדירה בתחתונים. לא לעבודה בכלל, ולא לשלמות. התענוג המדובר ממוקם בדיוק במקום שההעלם בו עבה ביותר — כלומר העולם הרגיל, החסום, חסר הייחוד, אינו המכשול לתכלית. הוא התכלית.