משיח ומשה

היחס בין משה למשיח הוא אחד המקומות שבהם אי־דיוק קטן מוליד מינות גדולה, ולכן כדאי לדייק. משיח אינו מביא תורה. אינו מתקן, אינו משלים ואינו בא במקום זו שניתנה. כל תיאור שלו המחייב שסיני היה ארעי — יצא מן היהדות, יהא אוצר המילים שלו אשר יהא.

מה שהוא מביא הוא כיוון תנועה.

מלמעלה, ומבפנים

סיני הוא ירידה. התורה מגיעה מחוץ לעולם, מופנית אל עם שלא הוליד אותה, וסמכותה היא בדיוק בכך שניתנה ולא הומצאה. כל פרט במאורע מדגיש חיצוניות: ההר, האש, היראה, הגבול שאין העם עובר.

התנועה המשיחית היא הווקטור ההפוך. שום דבר חדש אינו יורד. מה שקורה הוא שפנימיותו של מה שכבר ירד נעשית נגישה — פנימיות, הממד שהיה תמיד בתוך הכתוב ועדיין לא היה בר מגורים.

לשון המדרש היא תורה חדשה מאתי תצא. בקריאה רשלנית היא אומרת בדיוק את מה שאסור לה לומר. בהקשרה — והמקורות החסידיים מדגישים זאת — החידוש הוא ביציאה ולא בתורה. הנעלם יוצא. דבר אינו מתווסף ודבר אינו מוצא מכלל שימוש.

שני אופני ביטול

ביטולו של משה הוא ביטולו של מקבל. הוא עומד בראש ההר ואינו מוסיף הברה. גדולתו היא שלמות המסירה — והמסורת מציינת אותה באומרה ששכינה מדברת מתוך גרונו.

ביטולו של משיח הוא ביטולו של מגלה הפועל מלמטה. אין הוא מקבל תוכן חדש; הוא עושה תוכן קיים לקריא מתוך העולם שאליו ניתן. זה קשה יותר בבחינה אחת מסוימת: מוסר יכול להצביע ממנו והלאה אל המקור. מגלה צריך לעשות דבר לגלוי בעודו עומד בתוכו, בלי שמעשה הגילוי ייעשה עניין של המגלה.

החסידות קושרת את שני השמות ומדברת במשיח כהמשכו של משה — לא טענת גלגול במובן גס כלשהו, אלא אמירה שהם שני שלבים של מעשה אחד. הנתינה והפתיחה אינן שתי תורות. הן תורה אחת, המגיעה ואחר כך נכנסים לתוכה.