אמנות ויופי

תפארת, הספירה שעניינה יופי, ממוקמת במערכת הקבלית כמידה הממזגת בין התפשטות לצמצום. היופי במערכת זו אינו קישוט הנוסף למבנה. הוא מראהו מבחוץ של היחס הנכון בין חלקים.

זו טענה ממשית והיא חותכת נגד תפיסת היופי כטעם. אם היופי הוא פרופורציה מתגלה, הרי האמן עושה דבר הקרוב לגילוי יותר מאשר להמצאה.

מקבל, לא בורא יש מאין

מעשה בריאה אחד בלבד במערכת הזאת הוא יש מאין. כל מה שאדם עושה נעשה ממשהו — חומרים, לשון, מסורת, גוף שניתן לו. המילה בורא, המיוחסת לאמן, היא משל שהמסורת נוקטת בו במשורה.

המסגור החלופי אינו ממעיט. מקבל שבנה כלי מספיק עשה דבר קשה עד מאוד: הכלי הוא היצירה. מה שמתקבל אינו הישגו של האמן; היכולת להחזיקו בלא לעוותו — היא ההישג.

יופי בלא נרקיסיזם

אופן הכישלון מדויק והוא אותו אופן המופיע בפרק על הזיוף. האמנות נעשית נרקיסיסטית כשהכלי מתחיל להצביע על עצמו — כשנושא היצירה הוא רגישותו של יוצרה.

מנהגה האסתטי של המסורת עצמה מאלף כאן. הידור מצווה הוא ייפויו של חפץ המשמש לדבר אחר: אתרוג נאה יותר, קלף משובח יותר, כוס עשויה היטב. היופי ממשי, הוא מצווה, ולעולם אינו עומד בפני עצמו. הוא משרת מעשה.

ריבוי המגלה צורה

עוד הערה אחת, הקשורה לפרק על העמים. נקודת מבט אחת אינה יכולה לגלות צורה; דרושות כמה זוויות כדי לקבוע שדבר מה נמצא שם. ריבוי סגנונות ורגישויות אינו דילול האמת אלא תנאי לתפיסתה — ובלבד שנקודות המבט הרבות מביטות אכן בדבר מה.