תכלית ההיסטוריה

סוף מעשה במחשבה תחילה. השורה מפיוט של ליל שבת והיא משמשת תורת תכלית דחוסה. מה שנבנה אחרון הוא בדרך כלל מה שהבניין נבנה לשמו.

סדר הבנייה אינו סדר הכוונה

אין אדם בונה יסוד מפני שהוא רוצה יסוד. היסוד קיים בגלל חדר שעדיין אינו קיים, והחדר קיים בגלל חיים שמישהו מתכוון לחיות בו. בקריאה קדימה נראית הבנייה כהצטברות חומרים. בקריאה לאחור מן הבית הגמור, כל שלב מוסבר.

הטענה היא שלהיסטוריה יש המבנה הזה. בקריאה קדימה היא רצף מאורעות בלא כיוון נראה לעין; אימפריות, גלויות, נדידות, התאוששויות. בקריאה לאחור מנקודת השלמתה, נפתר הרצף לכלל תהליך שהלך לאנשהו.

אין זו טענה שהסבל היה מוצדק

חשוב לדייק כאן, שכן אותו רעיון עצמו בידיים אחרות במקצת נעשה מתועב. לומר שלהיסטוריה יש תכלית אינו לומר שכל מאורע בה היה אמצעי הכרחי, ובוודאי לא שהזוועות היו כלים. המסורת אינה אומרת זאת, והמקורות על הסתר פנים בגלות מיוסרים הרבה יותר מסיכומיהם בני זמננו.

מה שנטען צר יותר: שהתהליך בכללו מכוון, ושכיוונו ייעשה מורגש מתוך סופו. מה שאין נטען הוא שכל רכיב בתהליך היה מכוון לגופו על ידי אותו כיוון. ההבדל בין שני המשפטים האלה הוא ההבדל בין תיאולוגיה לאכזריות.

מדוע משיח בא באיחור

מפני שאין הוא התערבות שיכולה הייתה להתרחש בכל נקודה. הוא השלמתו של תהליך, והשלמה אינה יכולה להגיע קודם שהתהליך רץ. התנאים שהוא דורש — עם שהיה בכל מקום, תורה שנשאו ונתנו בה אלפי שנים, עולם שאפשר לארגנו — מיוצרים בידי ההיסטוריה הקודמת לו.

ולכן המסורת מתייחסת לאורך הגלות כאל נושא לאבל ולא לביאור, ובה בעת עומדת על כך שדבר בה לא הלך לאיבוד. שתי המחציות נושאות משקל, והשמטת אחת מהן מולידה עיוות.