מקורות
כל קטעי המקור שבחמישים ואחד הפרקים, עם סיווגם והפרקים שבהם הם מופיעים. הקטעים קצרים בכוונה.
בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ
בני אתה, אני היום ילדתיך.
נאמר בהמלכה. ל״הולדה״ יש תאריך — אלא שתאריך מציין את ההכרזה, והפסוק אינו אומר שההכרזה היא ההתחלה.
אֲנִי אֶהְיֶה־לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה־לִּי לְבֵן
אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן.
ברית דוד. ההמשך מוסיף: והוכחתיו בשבט אנשים — בן שאפשר להוכיחו הוא נברא, לא שותף במהות.
וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם — זֶה רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ
ורוח אלוקים מרחפת על פני המים — זה רוחו של מלך המשיח.
המדרש על הפסוק השני של התורה: קודם האור, קודם הצורה, קודם שניתן שם לדבר, הוא כבר מרחף שם.
שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם ... וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ
שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ... ושמו של משיח.
לא גופו ולא מלכותו — שמו, ובלשון התורה השם הוא הדבר עצמו כפי שהוא קודם כניסתו לזמן.
וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה׳ רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה׳
רוח ה׳ הנחה עליו: חכמה ובינה, עצה וגבורה, דעת ויראת ה׳.
רוח אחת המתפרטת לשלושה זוגות. כל כוח מגיע עם המידה השומרת עליו.
וְלֹא־לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַע אׇזְנָיו יוֹכִיחַ
לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח.
לא שלילת ראיות אלא שלילת רושם — הופעה, רהיטות, מעמד.
וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי־אָרֶץ
ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענווי ארץ.
מערכת משפט נמדדת במקום שבו לבעל הדין הכי פחות יכולת להציג את עצמו.
כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת־ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים
כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים.
לא מים הנשפכים על דבר, אלא מים במקום שבו מים הם פשוט מה שיש.
וְהָיָה ה׳ לְמֶלֶךְ עַל־כׇּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד
והיה ה׳ למלך על כל הארץ; ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.
ה׳ אחד כבר עכשיו. מה שמשתנה הוא השם — נגישות העולם אל מה שמעולם לא נחלק.
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד
אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ
אין עוד מלבדו.
לא אחד ולא רבים. מציאות אחת, שהכול נובע ממנה ואינו עומד לצידה.
רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל־בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ
וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם
וְנַחְנוּ מָה
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה
אָקִים אֶת־סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
בתוכם ולא בתוכו. הבניין הוא מנגנון; השכינה שורה באנשים.
נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לוֹ יִתְבָּרֵךְ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים
נתאווה הקב״ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים.
נתאווה — ולא הוצרך. כל המפעל שייך לרובד הרצון ולא ההכרח.
יָתֵיב בֵּינֵי עֲנִיֵּי סוֹבְלֵי חֳלָאִים
יושב בין עניים סובלי חלאים.
מתיר תחבושת אחת בכל פעם, שלא יתעכב אם ייקרא. כוננות, לא רומנטיזציה של סבל.
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ
סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה
וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹקִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים
וייצר ה׳ אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים.
עפר ונשימה. חומר שניתנה בו פנימיות.
וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ
כִּי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה׳
כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳.
שפה ברורה, לא שפה אחת. הבעיה הנפתרת היא בלבול, לא ריבוי.
מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קׇדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו
מצאתי דוד עבדי, בשמן קדשי משחתיו.
מצאתי ולא עשיתי. נמשח בשמן שאינו שלו.
המלך האנושיהבן והעבדדוד ומלכותהמשוח בשמןאדם, דוד, משיחמלכות בלא ישות
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא
הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא.
סוף הנביאים. תפקידו מתואר במונחים כמעט ביתיים — השבת לב.
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל־צְבָאָם
אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ
בֶּן־אָדָם עֲמֹד עַל־רַגְלֶיךָ
כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה
כבר אנש אתה הווה — כדמות בן אדם בא.
כבן אדם. החזון הראה ארבע מלכויות כחיות; מולן מופיעה דמות אנושית.
מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן־אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ
מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו.
הפלא אינו שהאדם גדול, אלא שהגדולה פונה אל הקטן.
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה
קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל
וְשַׁבְתָּ עַד־ה׳ אֱלֹקֶיךָ
מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כׇּל־עֹלָמִים
מלכותך מלכות כל עולמים.
בלשון הווה, נאמר יום־יום בפי עם שאצלו הדבר לא נראה כך אלפיים שנה.
הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי
השמים כסאי והארץ הדום רגלי — אי זה בית אשר תבנו לי.
אין זו שלילת המקדש אלא ניסוח הפרדוקס שהבניין נועד להחזיק.
נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם
וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹקַּ
טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי־טוֹב ה׳
הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד
הנה ישכיל עבדי, ירום ונישא וגבה מאוד.
נדרש במסורת ישראל בעיקר על ישראל־העבד ועל הצדיקים הנושאים בגלות.
לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ
קַן צִפּוֹר
יְחִידָה כְּלָלִית
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל.
פתיחת הפרק, וכל המשימה במשפט אחד: מלכות, בניין, קיבוץ.
ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו ... ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה׳ — הרי זה בחזקת שהוא משיח
ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו ... ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה׳ — הרי זה בחזקת שהוא משיח.
בחזקת: חזקה הלכתית. די לסמוך עליה; ודאות אין בה עדיין.
אם עשה והצליח, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל — הרי זה משיח בודאי
אם עשה והצליח, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל — הרי זה משיח בוודאי.
שלוש תוצאות, כולן גלויות. הוודאות מושגת במה שכל אדם יכול לראות.
כִּי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה׳ לְעׇבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד
כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד.
הרמב״ם מביאו כמה שבא אחר הוודאות: העולם כולו, ולא ישראל בלבד, מתוקן לעבוד את ה׳.
בעל חכמה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו
בעל חכמה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו.
אין זה סימן מסימני הלכות מלכים, אלא דיוקנו של האיש שהסימנים ימצאו.
ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת
ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת.
נאמר על בן כוזיבא, שרבי עקיבא סבר שהוא המלך המשיח. לא המופת היה השאלה, אלא התוצאה.
וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו
וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו.
סדר המאורעות אינו עיקר בדת. המבחן הוא הסימנים, לא לוח הזמנים.
