עמלק וקרירות

בפרשת עמלק שבתורה יש מילה מוזרה. אשר קרך בדרך. אפשר לדרוש את השורש מלשון מקרה, והחסידות דורשת אותו גם מלשון קור.

האומות יראו מישראל לאחר קריעת ים סוף. עמלק תקף בכל זאת, ודימוי המדרש הוא של הקופץ לאמבטי רותחת: הוא נכווה, והאמבטי שוב אינה בלתי נגיעה. ההישג אינו ניצחון. הוא הורדת החום.

מבנה הקרירות

קרירות אינה כפירה. אדם יכול להחזיק בטענה כאמת גמורה ולא להתפעל ממנה כלל, וזהו המצב הרגיל ולא פתולוגיה נדירה. כל אדם יודע דברים על התמותה, על האנשים שהוא אוהב, על מה שחשוב, שהיו מסדרים לו מחדש את השבוע אילו הידיעה הייתה חיה.

ביישום לחיי הדת זו הבעיה החמורה בהרבה. הטיעון פונה אל הכפירה. אין דבר ברובד הטיעון הפונה אל ״אז מה״, שכן ״אז מה״ כבר הודה בטיעון.

מדוע יחידה היא התשובה

מפני שהפער שהקרירות מנצלת הוא הפער שבין כוח לאדם. המידע יושב בשכל. הרגש יושב בלב. כל אחד מהם יכול להימצא בעוד האדם עצמו נשאר בלתי מעורב, והקור הוא בדיוק מצבו של אני שתכניו שלו לא הגיעו אליו.

יחידה היא השם לאדם קודם אותה התחלקות. אין היא יכולה להיות קרה כלפי דבר כדרך שכוח יכול, שכן אין לה תוכן שתהיה קרה כלפיו — היא הנקודה שהכוחות הם כבר ביטוייה.

לכן התשובה המשיחית לעמלק בחסידות אינה עוד מידע ואינה עוד רגש, אלא דעת: ידיעה שנעשתה התקשרות, והיא עניינו של הפרק הבא.