ביטול

ביטול הוא המילה הנקראת שלא כהלכה יותר מכל בחסידות, והטעות תמיד באותו כיוון. קוראים אותה כהשמדה: אינני כלום, אינני חשוב, ראוי לי לרצות פחות. בקריאה כזו היא מולידה או ענווה מזויפת או נזק ממשי, והיא הולידה את שניהם.

המקורות מתכוונים לדבר אחר, וההבדל אינו דק.

ונחנו מה

משה אומר זאת בשיא סמכותו, ולא בשעת שפל. זה עתה הוציא עם ממצרים והוא עומד בינו לבין ה׳. הביטוי אינו הקטנה עצמית; הוא תיאור מדויק של המצב. כל מה שהעם מתלונן עליו לא בא ממנו, וכל מה שהוא מספק אינו בא ממנו. הוא צינור היודע שהוא צינור — ומשום כך בדיוק הוא יכול לשאת משא שהיה מחריב כל מי שהאמין שהוא שלו.

מדוע זה עושה סמכות לבטוחה

ראה מה קורה בלעדיו. מנהיג בעל כישרונות אמיתיים ובלא ביטול נדחק לפינה בידי הצלחתו עצמה: מכיוון שהכישרונות נראים כבאים ממנו, התוצאות שלו, התנועה שלו, וחילוק עליו נעשה חילוק על האמת. אין זו נפילה מוסרית הקורית למקצת המנהיגים. זו התוצאה המתבקשת מהערכה עצמית מדויקת שאין עמה דין וחשבון על מקור.

הביטול שובר את השרשרת בחוליה הראשונה. אם המתנה מקובלת, אין התוצאה בבעלות, אין התנועה רכוש, וחילוק הוא נתון ולא בגידה. אפשר לתקן את המנהיג בלא שיתמוטט, שכן זהותו מעולם לא הועמדה על היותו בלתי בר תיקון.

זו הסיבה שהמסורת מוכנה לתאר את משיח בהפלגות שהיו מעוררות דאגה אילו נאמרו על כל אדם אחר. ההפלגות בטוחות בדיוק במידה שביטולו שלם. הסר את הביטול ואותו תיאור עצמו נעשה קלסתרו של ראש כת — וזה עניינו של פרק מאוחר יותר, ואינו מקרה היסטורי.

הייחוד שורד

אין עוד מלבדו אינה אמירה שהנבראים דמיון. זו אמירה על מקור ועל תלות, והקריאה החסידית מדייקת בכך: העולם אינו אין, הוא אינו־מעצמו. מי שהפנים זאת אינו נעשה מטושטש. הוא נעשה מדויק. הוא יודע מה מוטל עליו לעשות, וחדל להזדקק לכך שיהיה גם שלו.