בית המקדש

בסימני הרמב״ם יש פריט אחד גשמי בעקשנות בין כמה שניתן היה לרוחנן. ובנה מקדש במקומו. לא מקדש רוחני, לא מקדש בלבבות העם — בניין, במקום, במידות.

הבעיה שהבניין פותר

אמונה אינה עולה דבר ואפשר להחזיק בה לעולם בלא תוצאה. בניין אינו כזה. הוא דורש מקום, כלומר הכרעה בעניין מקום; חומרים, כלומר כלכלה; מידות, כלומר הלכה; עובדים, כלומר מוסד; ואחזקה, כלומר תביעה קבועה על תשומת לבה של חברה.

כל אחד מאלה הוא נקודה שבה רעיון נעשה נותן דין לפני המציאות. אין זו הגבלה על הקודש — זה המנגנון שבו חדל הקודש להיות מצב רוח.

מקום בלי הכלה

השמים כיסאי והארץ הדום רגליי, אי זה בית אשר תבנו לי? אין הפסוק דחייה של המקדש; הוא מופיע בספר נבואה המניח אותו. זו אמירה של הפרדוקס שהבניין נועד להחזיק.

אין המקדש מכיל את ה׳. שום דבר אינו מכיל אותו. ואף על פי כן הוא בוחר קואורדינטות. הקריאה החסידית קושרת זאת במישרין לדירה בתחתונים: בחירת מקום אינה הגבלה על האינסוף, היא מה שהאינסוף עושה כשהתכלית היא בית ולא הפגנה.

מדוע חייב משיח לבנות ולא להלהיב

מפני שהלהבה הפיכה ובנייה אינה. אפשר להניע דור ואחר כך אפשר שיישקוט. מבנה העומד במקום ובו עבודה מתפקדת משנה את מה שהדור הבא יורש בלי שהסכים לדבר.

זה גם מדוע הסימן ניתן להפרכה באופן שהרמב״ם מתכוון לו. איש אינו יכול לטעות בשאלה אם בניין קיים.