גאולה פרטית

ובכל זאת, ההקבלה המבנית אמיתית והמקורות מפתחים אותה בהרחבה.

כוחות מפוזרים

גלות בקנה מידה אישי היא פיזור. השכל במקום אחד, הלב במקום אחר, הגוף עושה דבר שלישי, והדיבור מחויב לרביעי. אין הכרח שיהיה פגם באחד החלקים; הם פשוט אינם באותה מדינה.

רוב בני האדם מזהים זאת מיד, וזה מסביר מדוע הפירוד מרגיש כגלות גם בנסיבות נוחות. החלקים לא נחרבו. הם חולקו.

תשובה כשיבה

תשובה מתורגמת בדרך כלל כחרטה, וזה מכניס אוצר מילים של אשמה שאין בעברית. המילה היא שיבה — הכוחות השבים אל הנקודה שהם ביטוייה.

ולכן קושרת הספרות החסידית את התשובה ליחידה ולא לחרטה. השיבה אפשרית מפני שיש לאן לשוב — אל מה שמעולם לא היה בגלות. הנקודה אינה מתפוררת; רק ביטוייה מתפזרים.

הכנה, לא תחליף

נמצא שהיחס בין שתי הגאולות ממשי, והוא הולך בכיוון אחד בלבד. שלמות פנימית מכשירה אדם להשתתף בתהליך היסטורי. אין היא מבצעת את התהליך ואינה עושה אותו לרשות.

בית המקדש הוא בניין. בקיבוץ הגלויות יש מטוסים וניירת. אדם שהגיע לאחדות פנימית יוצאת דופן לא קיבץ בכך איש. המסורת מחזיקה בשני קני המידה בלא להניח לקטן לבלוע את הגדול, וכדאי לשמור על משמעת הסירוב הזה.