מלחמות ה׳

הרמב״ם מונה בסימני המשיח שהמלך ילחם מלחמות ה׳. הביטוי כפשוטו בהקשרו המקורי ומכוון למלחמת מצווה ולמלחמת הגנה בתוך מסגרת הלכתית מוגבלת מאוד — מסגרת הקובעת מתי מותר להכריז מלחמה, מי פטור, מה יש להציע קודם מצור, ומה אסור להשחית.

ראוי לומר בפשטות שאין זה היתר, ושהמגבלות הן העיקר. מסורת המחייבת לקרוא לשלום קודם מצור ואוסרת להשחית עצי פרי בשעתו אינה מייצרת תיאולוגיה של כיבוש.

הרובד הרוחני

החסידות קוראת מלחמות ה׳ בראש ובראשונה כבירור — מיון חומרי הגלם של העולם והעלאתם. המלחמה בקריאה זו היא במצב שבו הדברים מציגים עצמם כשייכים לעצמם.

עמלק, באותה קריאה, אינו בראש ובראשונה כינוי אתני בעל תחולה בת זמננו — הלכתית נחשב אותו ייחוס כאבוד — אלא שם לעמדה מסוימת, הנדונה באריכות בפרק הבא.

מדוע יש לשמור על שני הרבדים

הפל את הרובד הפשטי ונמצאת עורך את המסורת: הרמב״ם כתב מה שכתב, ומשיח שסימניו פנימיים לגמרי אינו ניתן להפרכה, וזו הייתה כל תכליתם של הסימנים.

הפל את הרובד הרוחני ובידך דת של כיבוש, ומקורות ימות המשיח אינם כאלה בעליל — הם מגיעים לשיאם בחרבות הנעשות כלי חקלאות ובארץ מלאה דעה, ולא בשלטון.

אחוזים יחדיו הם מתארים דבר עקבי: תהליך היסטורי שיש בו סכסוך, המכוון אל מצב שבו לסכסוך אין עוד תפקיד. המצב הסופי שהנביאים מתארים הוא חקלאי, שיפוטי וחינוכי. אין בו דבר מלחמתי.