דעת

העברית נוקטת באותו שורש לידיעה שכלית ולקרבה האנושית העמוקה ביותר, ואין זו לשון נקייה.

והאדם ידע את חוה. הפועל הוא ידע, הפועל הרגיל לידיעה. התנ״ך יכול היה לנקוט מילה אחרת ובחר שלא, בעקביות, לאורך כל הקורפוס.

מה מלמד השימוש

הוא מלמד שדגם הידיעה בלשון הזאת אינו התבוננות. ההתבוננות מניחה את המתבונן כמות שהוא; זו מעלתה המתודית. דעת היא ההפך: ידיעה שהיודע משתנה בה מכוח החיבור ואינו יכול לצאת ממנה לאחור.

במונחי קבלה, דעת היא המשלימה את חכמה ובינה. חכמה היא ההבזק. בינה היא הניתוח. שתיהן אינן מערבות את היודע — אפשר להשיג השגה בדבר שאין אכפת ממנו ולנתחו לעומק. דעת היא הכוח המחבר את האדם למה שהוליד האחרות.

הארץ מלאה דעה

הפסוק הידוע נוקט דעה, מאותו שורש. והדימוי שנבחר לו הוא מים המכסים את קרקעית הים — לא מים שנשפכו על דבר מה, אלא מים במקום שבו המים הם פשוט מה שיש.

זהו דימוי מדויק להבדל. מידע על אודות ה׳ מצוי כעת ומצוי אלפי שנים; הספריות מלאות. מה שמתואר אינו עוד מידע אלא שינוי במדיום — עולם שבו דעת ה׳ סובבת ואינה נרכשת, כדרך שקרקעית הים אינה מיודעת על אודות המים.

ולכן משיח הוא ביסודו מורה, ולכן שיא מלאכתו אינו תשומת לב המופנית אליו. מורה שתלמידיו נותרים מכוונים אליו לתמיד נכשל בהוראה. אמת המידה היא קרקעית הים ולא ההצבעה.