משיח והגוף

רוב השיטות הדתיות המתייחסות ברצינות לרוח נמצאות לבסוף נבוכות מפני הגוף. הדפוס נפוץ כל כך עד שהיעדרו בתורה חריג באמת וראוי לאומרו במפורש.

המצוות גשמיות ברובן המכריע. לא גשמיות בדרך סמל — גשמיות ממש. קופסאות עור על הזרוע. צמר עם חוט מסוים. לחם, יין, בהמה, מטבע, בית שיש לו מזוזת פתח. לוח שנה הנקבע לפי שנת חקלאות.

אכילה

תשומת הלב ההלכתית המרוכזת ביותר במסורת נופלת על מאכל, וזה מוזר בשיטה שכביכול פונה כלפי מעלה. והטיפול אינו סגפני. יש דינים במה שמותר לאכול, ומערכת ברכות המקיפה את האכילה בתשומת לב ולא בבושה.

טעמו וראו כי טוב ה׳. הפועל גשמי והמסורת מסרבת לרככו למשל.

קרבה

קרבת איש ואשתו בהלכה היא חובה שבברית, מנוסחת בחיוב, ובה טובת בת הזוג כדרישה מפורשת ולא כוויתור. הפרק לא יפתח את ההלכות, שהן ספרות בפני עצמה, אבל המסגור נוגע כאן: בשיטה שהגוף בה בעיה, לא היה הדבר יכול להיות מצווה.

ספרות הקבלה נשענת הרבה על דימויי הייחוד ליחסים העליונים ביותר שהיא מתארת. מסורת שראתה בגוף הכרח בלתי נעים לא הייתה יכולה לעשות זאת, ולא הייתה רוצה.

ממון

הצדקה היא המקרה המכונן, והמקורות אומרים עליה דבר מפתיע: זו מצווה הנעשית בחומר הרוחני ביותר שאין בו רוחניות כלל, מטבע, והיא זו שהם מתארים כמקרבת את הגאולה. החומר הנמוך ביותר והתוצאה הגבוהה ביותר — וזה בדיוק מה שהפרק על עצמות חוזה.