הנשמה הכללית

שתי דרכים לעשות קבוצה לאחת. אפשר לדחוס אותה — לצמצם את השוני עד שלא יישאר במה לחלוק. ואפשר לגלות שהייתה אחת מלכתחילה במישור שמתחת לשוני, ואז ההבדלים נשארים שלמים ופשוט חדלים להיות סופיים.

כל אחדות מדינית בהיסטוריה הייתה מן הסוג הראשון. הביאור החסידי במשיח הוא בהחלט מן הסוג השני.

כללית

אם יחידה היא הנקודה שבה נשמה יחידה היא אחת ולא אסופת כוחות, יחידה כללית היא אותו מבנה בקנה מידה של עם. כנסת ישראל אינה התאגדות של נשמות שהסכימו לשתף פעולה. המקורות מתארים אותה כדבר אחד בעל ביטויים רבים — ולכן יכולה המסורת לדבר בישראל בלשון יחיד בלא שתהיה זו מליצה.

יחסו של משיח לכך אינו יחס של מנהל. אין הוא הנקודה שבה מנהלים את החלקים עד להסכמה. הוא היחידה הכללית הנעשית גלויה — המקום שבו מה שהיה תמיד אמת בכלל נעשה דבר שהכלל יכול לראותו.

הניצוץ שבכל אחד

זהו יסודה של תורה שקל להפכה לסנטימנט וכדאי לומר אותה במדויק: לכל יהודי ניצוץ של משיח. אין פירושו שכל אחד משיחי במקצת, ואין פירושו שהמשרה מתחלקת. פירושו שהיחידה שבכל אדם והיחידה הכללית אינן שני דברים, ולפיכך היכולת שבו אינה חסומה כלל מצויה, חסומה, בכל אדם.

התוצאה המעשית היא היפוכה של פסיביות. אם הנקודה נמצאת וחסומה, הרי סילוק החסימה הוא עבודה שכל אדם יכול לעשות, והיא אותה עבודה עצמה שהוא משלים.

השוני אינו הבעיה

מכאן שקיבוץ הגלויות אינו האחדה. השבטים אינם מתבטלים. הקהילות אינן מתלכדות למנהג אחד. המקורות המתארים את העתיד מלאים בהבחנות באופן בולט — נחלות שבטיות, תפקידי כהונה, ערים שונות, תפקידים שונים.

בנים לגבולם — בנים ברבים, גבול ביחיד. הפירוד מעולם לא היה עצם קיומם של רבים. הוא היה אובדן המובן שבו הרבים היו אחד. אותו מובן הוא ששב.