שחוק העתיד

אז. הפסוק מדקדק בזמן באופן שקל לחלוף עליו. לא עכשיו. אז. השחוק מוצב בלשון עתיד וההווה נותר כמות שהוא.

הזמן הדקדוקי הוא הטיעון

למסורת דתית הנתונה בלחץ יש פיתוי גלוי: לעמוד על כך שהסבל כבר בסדר, כבר בעל משמעות, כבר שמחה בסתר. תהלים קכו אינו עושה זאת, וגם הפרשה ביחזקאל — בירמיהו — על רחל אינה עושה זאת.

המבנה בשניהם זהה. האבל נאמר בלא סייג. התשובה היא מאורע עתידי. ודבר שביניהם אינו מוצע כנחמה — לא הסבר, לא מסגור מחדש, ולא טיעון שהאובדן לא היה אובדן.

יצחק

השם פירושו יצחק — לשון עתיד, שניתן בלידה לאחר צחוק שלא היה כולו שמחה. שרה צוחקת בשומעה את ההבטחה, ובצחוק יש לפחות מקצת אי־אמון; השם קבוע בלשון עתיד, והמסורת הותירה אותו שם מאז.

מוזר לקרוא כך לילד. וזו גם, מבחינה מבנית, אותה תנועה של אז יימלא: שחוק הממוקם לפנים, ביושר.

מה אינה ההתרה

הפרק על תכלית ההיסטוריה כבר עשה את ההבחנה הנחוצה, והיא חלה כאן ביתר תוקף. לומר שהתהליך מגיע לאנשהו אינו לומר שכל רכיב בו היה אמצעי מוצדק.

שחוק העתיד, בקריאה זו, אינו הגילוי שהסבל היה טוב בסתר. הוא הגעתו של מצב שבו השאלה לשם מה היה נענית במה שהוליד, והאבל שהיה אינו נמחק ואינו מוכשר בכך למפרע.

מסורת ששומרת על יושר זמניה היא מסורת שאפשר להישאר בתוכה גם כשרע. אין זו תכונה קטנה. ייתכן שהיא הנושאת את כל המשקל.