העולם כמצווה

הפרק הזה הוא בעיקרו רשימה, מפני שהרשימה טוענת את הטענה טוב ממשפט כלשהו עליה.

המצאי

תפילין: עור מבהמה, בתים, שיער, דיו, קלף וקשר. המעשה הפנימי ביותר המצוי במסורת נעשה בקשירת חפצים לגוף.

מזוזה: קלף בנרתיק, קבוע במשקוף הדלת. לא מרכז החדר ולא מזבח — הסף, המקום שאדם עובר בו בלי לשים לב, מסומן כדי שישים לב.

לחם: קמח, מים, תנור, ברכה, ומנה שמופרשת. יין: פרי, זמן, כוס. ציצית: צמר, חוט, קשרים הנספרים במדויק. צדקה: ממון, החפץ המופשט ביותר ברשימה ועדיין חפץ.

מדוע חפצים ולא מצבים

שני טעמים, שניהם נקבעו כבר באתר הזה ושניהם ראויים לחזרה כאן, במקום שבו הם נוחתים.

הראשון מן הפרק על עצמות. החומר הגשמי הוא נקודת ההעלם הגדול ביותר, ומשום כך בדיוק שם עומדת על הפרק העצמות ולא הגילוי. מצווה הנעשית במטבע מגיעה למקום שמצווה הנעשית ברגש אינה מגיעה אליו.

השני מדירה בתחתונים. אם התכלית היא דירה בתחתונים, המלאכה חייבת להיעשות בחומר של אותם תחתונים. אין החפצים ויתור למגבלת האדם; הם הכתובת.

סף

למזוזה ראויה המילה האחרונה. היא נקבעת במקום שהפנים פוגש את החוץ, על רכיב מבני שאיש אינו חושב עליו, ונוגעים בה בחלוף ואין מתבוננים בה.

זהו כל הדגם בחפץ אחד. לא מקדש שנכנסים אליו כדי להיות קדוש בתוכו, אלא סימן על המעבר הרגיל בין חלק אחד של חיים לחלק אחר — ושם, לפי דין וחשבון זה, הוכרע העניין כולו מאז ומעולם.