קן ציפור

הזוהר מתאר היכל, ובתוכו חדר הקרוי קן ציפור, שבו ממתינה נשמתו של משיח. הדימוי מוזר בכוונה. קן הוא קטן, גבוה, נסתר ועשוי מרסיסים שנאספו; מבנה שכל תפקידו להגן על מה שעדיין אינו מוכן.

העלם כהתהוות

יש שני מיני הסתר, וערבובם מוליד את רוב התיאולוגיה הרעה בתחום הזה. האחד הוא מניעה: דבר קיים בצורתו הגמורה ומעכבים אותו. השני הוא התהוות: דבר עדיין אינו במצב להופיע, וההעלם הוא חלק מעיצובו.

הקן הוא השני. אין מונעים דבר מאיש. תהליך פועל שאינו נראה מבחוץ, וההיעלמות היא תכונה של תהליכים בשלב זה ולא מדיניות.

דמעות, והכתר

בסיפור הזוהרי החדר הוא מקום שבו נרשם הבכי — דמעות הגלות אינן אובדות אלא נאספות, והאיסוף קשור בהופעה שלאחריו. רחל סמוכה בשדה האסוציאציות של המסורת, והפרק הבא הולך אחר החוט הזה.

הדימוי מסרב לשני הנחמות הקלות. אין הוא אומר שהכאב היה טוב. אין הוא אומר שהכאב היה חסר משמעות. הוא אומר שהכאב נשמר, וזה דבר שלישי, והיחיד מבין השלושה שעומד במגע עם אבל של ממש.

והוא אומר שמה שמתהווה בהעלם הוא כתר — מלכות, השלטון, היכולת למלוך. הקן נפתח אל כיסא. מה שהתהווה בחדר הנסתר יוצא כמשרה ציבורית.