כלכלה, כוח ושלטון

התיאורים הנבואיים של ימות המשיח כוללים שפע חומרי, והם באופן עקבי אינם מתעניינים בו כתכלית. סיכומו של הרמב״ם מפורש שהטעם לרצות באותה תקופה אינו השפע אלא הפנאי שהוא יוצר לעסוק בתורה ובחכמה.

וזה ממסגר מחדש את השאלה שכל כלכלה היא תשובה עליה. לא כמה, אלא לשם מה.

שפע כתשומת לב פנויה

העוני מכלה את המחשבה. אדם המנהל מחסור מוציא את מיטב כוחותיו על לוגיסטיקה, וההפסד אינו מוסרי אלא חשבוני — תשומת לב שהוצאה על הישרדות אינה זמינה לדבר אחר.

בקריאה זו עניינו של השפע הוא תשומת לב משוחררת. זו טענה ממשית ויש לה השלכות ממשיות: כלכלה המייצרת תפוקה עצומה ובולעת את תשומת לבם של הכול לא השיגה את הדבר שהשפע נועד לו.

כוח כנאמנות

הפרק על מלכות בלא אנוכיות מספק את המסגרת. הסמכות בתפיסת התורה מוחזקת ואינה בבעלות, מסויגת עוד קודם שניתנה, ונמדדת בהשפעה ולא בצבירה.

ומידתו של סדר שלטוני, בניסוחו של ישעיהו, היא מה שקורה לאנשים שיכולתם לטעון לעצמם היא הפחותה ביותר. אין זו הוראת מדיניות; זהו קריטריון, וזה מסוג הדברים שהמקורות אכן נותנים בידינו.

מדוע אין תוכנית

מפני שאין תוכנית במקורות, ומפני שבניית מדיניות אוטופית מפסוקי נבואה היא בדיוק הפעולה שהאתר הזה טוען נגדה בכל מקום אחר. הנביאים נותנים קריטריונים — יחס לדל, יושר המשקלות, עצמאות השופטים — והקריטריונים ניידים בין סידורים כלכליים באופן שהתוכניות אינן.

מי שטוען שהתורה מחייבת שיטה כלכלית מודרנית מסוימת עושה דבר שהכתובים אינם תומכים בו. הקריטריונים תובעניים דיים גם בלעדיו.