האומות

כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה׳ ולעובדו שכם אחד. הפסוק הוא האמירה הברורה ביותר של הממד האוניברסלי, וכל צלע בו מדויקת.

שפה ברורה, לא שפה אחת

שפה ברורה — מזוככת. לא לשון יחידה. הבעיה הנפתרת אינה ריבוי אלא בלבול; הדגם שברקע הוא בבל, שבה הכישלון לא היה שבני אדם דיברו אחרת אלא שלא יכלו עוד להתכוון לדבר יחד.

שכם אחד הוא אף הוא דימוי של מאמץ מתואם ולא של מאמץ זהה. כתפיים נושאות פינות שונות של אותו משא.

מה אינו נטען

הפרק הזה צריך לומר במפורש שני דברים שאינו אומר, שכן שניהם נקראו לתוך הפסוקים הללו לאורך ההיסטוריה ושניהם עיוותים.

אין הוא אומר שהעמים נעשים יהודים. המסגרת ההלכתית לבני נח בימות המשיח היא ברית בני נח ולא גיור, והרמב״ם מפורש שתכלית התקופה היא דעת ה׳ ולא קיום מצוות יהודי כללי. הבדל החיוב נמשך.

ואין הוא אומר שהצדקת ישראל היא בהכנעת אחרים. קריאות ניצחוניות של הפרשיות הללו קיימות והן שימוש לרעה בהן. הפסוקים מתארים הכרה — עמים המודים במה שהוא אמת — והמסורת ממסגרת זאת בעקביות כעולם הנעשה מדויק ולא כפירעון חשבונות.

כדאי לשים לב כמה גדול החלק של הגאולה שהוא, במקורות, דברים הנעשים ניתנים לתפיסה ולא דברים הנכפים. אין זה ריכוך הטענה. זו הטענה.