משיח ואליהו

ספרו האחרון של הנ״ך מסתיים במבשר, ומלאכתו של המבשר מתוארת במונחים כמעט ביתיים: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. לא מאורע קוסמי. תיקון של יחס.

השבה קודם בנייה

המסורת מייעדת לאליהו מערכת תפקידים מסוימת ומצומצמת, והצמצום הוא החלק המעניין. הוא מבשר. הוא מכריע שאלות תלויות — הלשון ההלכתי תיקו נדרש כדבר המונח עד שיבוא אליהו ויענה. הוא מברר ייחוסין במקום שאבדו. הוא משיב לבבות.

מה שאינו עושה הוא לגאול. אין הוא משיח קטן ואינו מקדמה. מלאכתו היא סילוק הספק, והספק הוא בדיוק מה שמונע בנייה. אי אפשר לבנות על קרקע שבעלותה שנויה במחלוקת, ואי אפשר להשיב כהונה שאיש אינו יכול לאמת את ייחוסה.

הספק שלא הוכרע כקטגוריה

יש דבר אנושי ושקט במסורת המייעדת לספק משרה אסכטולוגית משלו. היהדות אינה מעמידה פנים שהכול הוכרע. תחומים שלמים בהלכה מונחים בתלייה, מסומנים כממתינים לתשובה, והקהילה ממשיכה לתפקד בלא התשובה אלפיים שנה.

זו צורה של יושר אינטלקטואלי שמערכת ניצחונית לא הייתה יכולה להרשות לעצמה. היא גם מחסנת מפני כישלון מסוים: המנהיג המגיע וטוען שהכריע את הכול. המסורת כבר ייעדה את התפקיד הזה, למישהו אחר, בזמן שאיש אינו שולט בו.

והקריאה הפנימית הולכת אחר החיצונית. קודם שאפשר לבנות דבר באדם, יש לקרוא לספק בשמו. הלב הפונה אל האב, השאלה הנשאלת סוף סוף בקול, הייחוס הנזכר — אלה תנאי הבנייה, והם קודמים מאותו טעם עצמו בשני קני המידה.